Jewish Content

Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות מכירה פרק טז

א) המוכר זירעוני גינה שאין עצמן של זירעונים נאכל לחבירו ולא צמחו חייב באחריותן ומחזיר לו את הדמים שלקח ממנו שחזקתן לזריעה, והוא שלא צמחו מחמת עצמן אבל אם לקתה הארץ בברד וכיוצא בו אינו חייב באחריותן שמא מחמת הברד לא צמחו וכן כל כיוצא בזה.

ב) מכר לו זרעים הנאכלין כגון חטים ושעורים וזרען ולא צמחו אינו חייב באחריותן, אפילו היה זרע פשתן שרוב בני אדם קונין אותה לזריעה, הואיל ואוכלין אותה אינו חייב באחריות זריעתו, ואם הודיעו שהוא קונה לזרע חייב באחריותן, והוא הדין לדברים הנמכרים לרפואה ולצביעה וכן כל כיוצא בזה.

ג) מכאן אתה למד שכל הלוקח מחבירו מקח והודיעו שהוא מוליכו למדינה פלונית למכרו שם ואחר שהוליכו לשם נמצא בו מום, אינו יכול לומר החזיר לי מקחי לכאן, אלא מחזיר לו את הדמים והמוכר מטפל להביא ממכרו או למכרו שם, ואפילו אבד או נגנב אחר שהודיעו הרי הוא ברשות מוכר, אבל אם לא הודיעו שמוליכו למדינה אחרת, והוליכו ונמצא שם בו מום הרי זה ברשות לוקח עד שיחזיר המקח במומו למוכר.

ד) הלוקח מקח ונמצא בו מום ואחר כך אבד או נגנב הרי הוא ברשות הלוקח עד שיחזיר המקח למוכר, ואם התליע ונפסד מחמת אורך הזמן הרי זה ברשות המוכר, ואם היה לו להודיע למוכר ולא הודיעו הרי זה ברשות לוקח.

ה) המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך, במה דברים אמורים בשהיה הלוקח קונה לשחיטה ולחרישה, אבל אם היה יודע שהוא קונה לחרישה בלבד הרי זה מקח טעות וחוזר, וכן כל כיוצא בזה.

ו) המוכר בהמה לחבירו לטביחה ושחטה ונמצא טרפה, אם נודע בודאי שהיתה טרפה כשלקחה הרי זה מחזיר לו את השחוטה ויחזיר המוכר את הדמים, מכאן אתה למד שהמוכר דבר שהיה מום בממכרו ועשה בו הלוקח מום אחר קודם שיודע לו המום הראשון, אם עשה דבר שדרכו לעשותו כגון זה ששחט את הטרפה פטור, ואם שנה ועשה מום אחר קודם שיודע לו המום מחזיר המקח לבעליו ומשלם דמי המום שעשה.

ז) קנה בגד וקרעו לעשות ממנו חלוק ואחר כך נודע המום מחמת הקריעה מחזיר לו את הקרעים, תפרו ואחר כך נודע המום, אם השביח נוטל שבח התפירה מן המוכר, וכן כל כיוצא בזה.

ח) המוכר קרקע לחבירו ואכל פירותיה ולאחר זמן נראה לו בה מום, אם רצה להחזיר קרקע לבעלים מחזיר כל הפירות שאכל, ואם היה חצר ודר בו צריך להעלות לו שכר.

ט) המוכר דבר שיש בו מום שאינו נראה ואבד המקח מחמת אותו המום הרי זה מחזיר את הדמים.

י) כיצד המוכר שור לחבירו שאין לו טוחנות והניחו הלוקח עם הבקר שלו והיה מניח המאכל לפני כולן ואוכלין ולא היה יודע שזה אוכל עד שמת ברעב, הרי זה מחזיר לו את הנבילה ויחזיר זה את הדמים, וכן כל כיוצא בזה.

יא) היה המוכר סרסור שלוקח מזה ומוכר לזה ואינו משהה המקח עמו ולא ידע במום זה, הרי הסרסור נשבע שבועת היסת שלא ידע במום זה ויפטר, מפני שהיה על הלוקח לבדוק השור בפני עצמו ולהחזירו לו קודם שימות ויהיה הסרסור מחזירו על המוכר הראשון, הואיל ולא עשה הוא הלוקח הפסיד על עצמו, וכן כל כיוצא בזה.

יב) השוחט את הבכור ומכרו ונודע לו שלא הראהו למומחה מה שאכל אכל ויחזיר לו הדמים, והנשאר מן הבשר ביד הלקוחות יקבל ויחזיר להם את הדמים, וכן השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טרפה, מה שאכל אכל ויחזיר לו את הדמים ומה שלא אכל יחזיר את הבשר לטבח ויחזיר לו את הדמים.

יג) מכר הלוקח בשר זה של טרפה לנכרים, או שהאכילו לכלבים, יחשב עם הטבח על דמי הטרפה ויחזיר לו הטבח את המותר, וכן כל כיוצא בזה.

יד) המוכר בשר לחבירו ונמצא בשר בכור, פירות ונמצאו טבלים, יין ונמצא יין נסך, מה שאכל אכל ויחזיר לו את הדמים, וכן כל המוכר דבר שאסור לאכלו מן התורה כך הוא דינו, בין שהיה איסורו בכרת בין שהיה איסורו בלאו בלבד, אבל המוכר דבר לחבירו שאיסור אכילתו מדברי סופרים, אם היו הפירות קיימין מחזיר את הפירות ונוטל את דמיו, ואם אכלן אכל ואין המוכר מחזיר לו כלום, וכל איסורי הנייה בין מדברי תורה בין מדבריהם מחזיר את הדמים ואין בהן דין מכירה כלל.

---

הלכות מכירה פרק יז

א) ארבע מדות במוכרין, מכר לו חטים יפות ונמצאו רעות הלוקח יכול לחזור בו ולא המוכר, רעות ונמצאו יפות המוכר יכול לחזור בו ולא הלוקח, רעות ונמצאו רעות יפות ונמצאו יפות אף על פי שאינן יפות שאין למעלה מהן ולא רעות שאין למטה מהן והרי יש שם הונייה שתות אין אחד מהם יכול לחזור בו אלא קנה ומחזיר אונאה.

ב) אבל המוכר חטים שחמתית ונמצאת לבנה, לבנה ונמצא שחמתית, עצים של זית ונמצאו של שקמה, של שקמה ונמצאו של זית, יין ונמצא חומץ, חומץ ונמצא יין, כל אחד מהן יכול לחזור בו, שאין זה המין שאמר שימכור לו, וכן כל כיוצא בזה.

ג) המוכר יין לחבירו ונתנו הלוקח בקנקניו והחמיץ מיד אינו חייב באחריותו, ואף על פי שאמר לו לתבשיל אני צריך לו, ואם ידע שיינו מחמיץ הרי זה מקח טעות, מכר לו יין והרי הוא בקנקניו של מוכר והחמיץ, אם אמר לו למקפה אני צריך והחמיץ מחזיר ואומר לו הרי יינך וקנקנך שאני לא קניתי לשתותו אלא לבשל מעט מעט, ואם לא אמר למקפה הוא אינו יכול להחזיר, שהרי אומר לו למה לא שתית אותו, ולא היה לך לשהותו עד שיחמיץ.

ד) המוכר חבית של שכר לחבירו והחבית של מוכר והחמיצה בתוך שלשה ימים הראשונים, הרי זה ברשות המוכר ומחזיר את הדמים, מכאן ואילך ברשות הלוקח.

ה) המוכר חבית של יין לחבירו כדי למכרה מעט מעט והחמיצה במחציתה או בשלישה חוזרת למוכר, ואם שינה הלוקח הנקב שלה או שהגיע יום השוק ושהה ולא מכר הרי היא ברשות הלוקח, וכן המקבל חבית של יין מחבירו כדי להוליכה למקום פלוני למכרה שם וקודם שהגיע שם הוזל היין או החמיצה הרי זה ברשות המוכר, מפני שהחבית והיין שלו, וכן כל כיוצא בזה.

ו) האומר לחבירו יין מבושם אני מוכר לך חייב להעמיד לו עד עצרת, אמר לו יין ישן אני מוכר לך נותן לו משל שנה שעברה, מיושן משל שלש שנים, וצריך שיעמוד ולא יחמיץ עד החג, ובמקום שיש מנהג ידוע הכל כמנהג המדינה.

ז) האומר לחבירו מרתף זה של יין אני מוכר לך למקפה, או שמכר לו מרתף של יין סתם, הרי הלוקח מקבל עליו עשרה קנקנים בכל מאה שלא יהיה יינם טוב אלא כבר התחיל להשתנות, יתר על זה לא יקבל.

ח) אמר לו מרתף של יין אני מוכר לך למקפה, או שאמר לו חבית של יין אני מוכר לך, נותן לו יין שכולו יפה וראוי לתבשיל, אמר לו מרתף זה של יין נותן לו יין הנמכר בחנות שהרי הוא בינוני לא רע ולא יפה, אמר לו מרתף זה אני מוכר לך ולא הזכיר יין אפילו כולו חומץ הגיעו, וכן כל כיוצא בזה.

ט) האומר לחבירו עריבה של עץ אני מוכר לך, או קורת בית הבד אני מוכר לך, אינו נותן לו עץ שראוי לחפור בו עריבה, או קורה שראוי לקרות בית הבד, אלא עריבה בצורתה או קורות בית הבד בצורתם, שכל הרואה אומר זו עריבה או זו קורת בית הבד, וכן כל כיוצא בזה.

---

הלכות מכירה פרק יח

א) אסור לרמות את בני אדם במקח וממכר או לגנוב את דעתם, ואחד גויים ואחד ישראל שוים בדבר זה, היה יודע שיש בממכרו מום יודיעו ללוקח, ואפילו לגנוב דעת הבריות בדברים אסור.

ב) אין מפרכסין את האדם ולא את הבהמה ולא את הכלים הישנים כדי שייראו כחדשים, אבל מפרכסין החדשים כגון שישוף ויגהץ וייפה כל צרכיו.

ג) אין משרבטין את האדם במים של חזרין וכיוצא בהן כדי שיתפח וייראו פניו שמנים, ולא צובעין את הפנים בשרק וכיוצא בו, ולא נופחין את הקרביים ולא שורין את הבשר במים, וכן כל כיוצא בדברים אלו אסורין, ואין מוכרין בשר נבילה לנכרי בכלל שחוטה אף על פי שהנבילה אצלו כשחוטה.

ד) מותר לבור את הגריסין אבל לא על פי המגורה, שאינו אלא כגונב את העין ויידמה שהוא הכל ברור, ומותר לחנוני לחלק קליות ואגוזים לתינוקות ולשפחות כדי להרגילן לבוא אצלו, ופוחת משער שבשוק כדי להרבות במקיפין ממנו, ואין בני השוק יכולין לעכב עליו ואין בזה גניבת הדעת.

ה) אין מערבין פירות בפירות אפילו חדשים בחדשים, ואין צריך לומר ישנים בחדשים, אפילו הישנים ביוקר והחדשים בזול, מפני שהלוקח רוצה ליישנן, ביין הוא שהתירו לערב קשה ברך בין הגתות בלבד מפני שמשביחו, ואם היה טעמו ניכר מותר לערב בכל מקום, שכל דבר הניכר טעמו מרגיש הלוקח ולפיכך מותר לערב אותו.

ו) אין מערבין מים ביין, ומי שנתערב לו מים ביינו לא ימכרנו בחנות אלא אם כן מודיעו, ולא לתגר אף על פי שמודיעו, שמרמה בו אחרים, ומקום שנהגו להטיל מים ביין יטיל, והוא שיהיה בין הגתות.

ז) התגר נוטל מחמש גתות ונותן לתוך פיטם אחד, מחמש גרנות ונותן לתוך מגורה אחת, ובלבד שלא יתכוין לערב.

ח) אסור לערב שמרים בין ביין בין בשמן ואפילו כל שהוא, ואפילו שמרים של אמש בשמרים של יום אסור, אבל אם עירה היין מכלי אל כלי נותן שמריו לתוכו.

ט) המוכר לחבירו שמן מזוקק אינו מקבל שמרים, מכר לו שמן סתם מקבל לוג ומחצה שמרים לכל מאה לוג, ומקבל בשאר שמרים שמן עכור העולה למעלה על פני השמן יתר על השמרים הידועים באותו מקום.

י) במה דברים אמורים, כשנתן לו מעות בתשרי שהשמן עכור, ולקח השמן בניסן כמדת תשרי שהיא גדולה מפני אותו השמן הקופה למעלה, אבל אם לקח במדת ניסן שהיא קטנה מפני שכבר צלל השמן אינו מקבל אלא השמרים בלבד.

יא) המוכר חטים לחבירו מקבל עליו רובע קטנית לכל סאה, שעורים מקבל עליו רובע נישובות לכל סאה, עדשים מקבל עליו רובע עפרורית לסאה, תאנים מקבל עליו עשר מתליעות לכל מאה, מכר לו שאר פירות מקבל עליו רבע טנופות לכל סאה, נמצא מהן יתר על השיעורים האלו כל שהוא ינפה את הכל ויתן לו פירות מנופין וברורין שאין בהן כלום.

יב) ואין כל אלו הדברים אמורים אלא במקום שאין להם מנהג, אבל במקום שיש להם מנהג הכל כמנהג המדינה.

יג) יש מקומות שנהגו שיהיו כל פירות מנוקים וברורים מכל דבר, ושיהיו היינות והשמנים צלולין, ולא ימכרו השמרים כלל, ויש מקומות שנהגו אפילו היו בהן מחצה שמרים, או שהיו בפירות מחצה עפר או תבן או מין אחר יימכר כמות שהוא, לפיכך הבורר צרור מתוך גורנו של חבירו נותן לו דמי חטים כשיעור צרור שבירר, שאילו הניחו היה נמכר במדת חטים, ואם תאמר יחזירנו הרי אמרו אסור לערב כל שהוא.

יד) המוכר קנקנים בשרון במקום שאין מנהג מקבל לכל מאה עשרה פיטסות, והוא שיהיו נאות ועשויות בגופרית.