Jewish Content

Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ח

א) הלוקח בהמה לזבחי שלמים, וחיה לבשר תאווה, ממי שאינו תגר, ואינו מדקדק -- יצא העור לחולין, אפילו היו דמי העור מרובין על דמי הבשר; אבל הלוקח מן התגר, לא יצא העור לחולין.

ב) וכן הלוקח כדי יין סתומות, מקום שדרכן להימכר סתומות, ממי שאינו תגר -- יצא הקנקן לחולין. לפיכך צריך המוכר לפתוח ראשי הכדים, כדי שלא יצא הקנקנן לחולין. ואם רצה להחמיר על עצמו, ולמכור במידה -- יצא הקנקן לחולין.

ג) לקחן פתוחות או סתומות, במקום שדרכן להימכר פתוחות, או שלקח מן התגר שמדקדק במכירתו -- לא יצא הקנקנן לחולין.

ד) לקח סלי תאנים וענבים עם הכלי, לא יצאו דמי הכלי לחולין. [ד] לקח אגוזים ושקדים וכיוצא בהן, יצאו קליפיהן לחולין. לקח חותל תמרים, יצא החותל לחולין. קופה של תמרים -- אם דרוסות, יצאו הקופות לחולין; ואם אינן דרוסות, לא יצאו הקופות לחולין.

ה) מי שהיה לו יין של מעשר שני, והשאיל קנקניו לאותו מעשר -- אף על פי שסתם את פיהן, לא קנה מעשר את הקנקנים. כנס היין לתוכן סתם -- אם קרא שם ועשהו מעשר עד שלא סתם את פיהן, לא קנה מעשר; ואם משסתם, קרא שם, ועשהו מעשר -- קנה מעשר את הקנקן.

ו) הפקיד לתוך הקנקן רביעית חולין, או שכנס לתוכן שמן או חומץ או ציר ודבש של מעשר שני סתם -- בין שסתם בין שלא סתם, לא קנה מעשר את הקנקנין.

ז) [ו] צבי שלקחו בכסף מעשר, ומת -- ייקבר בעורו; לקחו חי, ושחטו, ונטמא -- הרי זה ייפדה כשאר פירות מעשר שנטמאו.

ח) המניח דינר מעשר שני, להיות אוכל כנגדו עד שייצא לחולין, והיה הדינר יוצא בעשרים מעה, אכל עליו בעשר מעין, והוזלו המעות לאחר זמן, והרי הדינר יוצא בארבעים מעה -- צריך לאכול עליו בעשרים מעה, ואחר כך יצא לחולין; הוקרו המעות, והרי הדינר יוצא בעשר מעין -- אוכל עליו בחמש מעין, ואחר כך יצא לחולין.

ט) [ז] הלוקח פירות בסלע של כסף מעשר, ומשך הפירות, ולא הספיק ליתן הסלע, עד שהוקרו הפירות ועמדו בשתיים -- הרי זה מפריש עליהן סלע בלבד, שנאמר "ונתן את הכסף, וקם לו" (?), בנתינת הכסף קונה; והשכר למעשר.

י) [ח] משך פירות בשתי סלעים, ולא הספיק ליתן המעות, עד שהוזלו הפירות ועמדו בסלע -- אינו מפריש עליהן ממעות מעשר שני אלא סלע אחת; ומוסיף עליה סלע שנייה מן החולין, ונותן למוכר. ואם היה המוכר עם הארץ, הרי זה מותר ליתן לו סלע שנייה ממעות מעשר שני של דמאי.

יא) נתן לו סלע של מעשר, ולא הספיק למשוך הפירות, עד שעמדו בשתיים -- מה שפדה פדה, והדין ביניהן; [ט] נתן לו שני סלעים של מעשר, ולא הספיק למשוך הפירות, עד שחזרו להיות בסלע -- מה שפדה פדה, ומידת הדין ביניהן: שמעשר שני, פדייתו היא משיכתו.

יב) [י] מי שהיו לו פירות חולין בירושלים, והיו לו מעות מעשר שני חוץ לירושלים -- אומר הרי המעות ההם מחוללין על הפירות האלו, ויאכל הפירות שם בטהרה; ויצאו אותן המעות לחולין במקומן.

יג) [יא] היו לו מעות מעשר שני בירושלים, ויש לו פירות חוץ לירושלים -- אומר הרי המעות האלו מחוללין על הפירות ההם, ויצאו המעות לחולין; ויעלו הפירות וייאכלו בירושלים: שאינו צריך להיות המעות והפירות במקום אחד, בשעת החילול.

יד) [יב] מי שהיו לו מעות מעשר בירושלים, וצרך להם, ויש לחברו פירות חולין שרוצה לאוכלן -- אומר לחברו, הרי המעות האלו מחוללין על פירותיך: ונמצאו אותן הפירות לקוחין בכסף מעשר, ויאכל אותן חברו בטהרה; ולא הפסידו כלום, ויצאו המעות לחולין.

טו) [יג] במה דברים אמורים, בשהיה חברו בעל הפירות חבר -- שאין מוסרין פירות של מעשר שני של ודאי אלא לחבר; לפיכך אם היו המעות של דמאי, אומר כן אף לעם הארץ. ומותר לחלל מעשר שני על פירות עם הארץ, ועל מעותיו; ואין חוששין להן שמא של מעשר שני הן.

טז) [יד] המניח דינר של מעשר להיות אוכל כנגדו והולך -- כיון שאכל עליו עד שלא נשאר ממנו אלא פחות מפרוטה, יצא לחולין. במה דברים אמורים, בשל דמאי; אבל בשל ודאי, לא יצא לחולין עד שיישאר ממנו פחות משווה פרוטה אחר שמוסיפין את החומש -- כגון שנשאר ממנו פחות מארבעה חומשי פרוטה.

יז) [טו] טמאין וטהורין שהיו אוכלין או שותין כאחד בירושלים, ורצו הטהורין להיות אוכלין מעשר שני שלהן -- מניחין סלע של מעשר שני, ואומרין, כל שהטהורין אוכלין ושותין, סלע זו מחוללת עליו; ותצא הסלע לחולין: שהרי אכלו ושתו בשווייה בטהרה -- ובלבד שלא ייגעו הטמאים במאכל, שלא יטמאוהו.

---

הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ט

א) נטע רבעי -- הרי הוא קודש, שנאמר "ובשנה הרביעית, יהיה כל פריו, קודש הילולים, לה'" (ויקרא יט,כד); ודינו להיאכל בירושלים לבעליו, כמעשר שני. וכשם שאין מעשר שני בסוריה, כך אין נטע רבעי בסוריה. ובנטע רבעי הוא אומר "ואיש את קודשיו, לו יהיו" (במדבר ה,י) -- שאין לך קודש שלא נתפרש דינו בתורה למי שהוא, חוץ מנטע רבעי.

ב) הרוצה לפדות נטע רבעי, פודה כמעשר שני; ואם פדהו לעצמו, מוסיף חומש. ואין פודין אותו, עד שיגיע לעונת המעשר, שנאמר "להוסיף לכם תבואתו" (ויקרא יט,כה), עד שיעשה תבואתו; ואין פודין אותו במחובר, כמעשר שני. והרי הוא ממון גבוה, כמעשר שני; לפיכך אינו נקנה במתנה, אלא אם נתנו בוסר. ודינו בשאר הדברים, לעניין אכילה ופדייה -- כמעשר. [ג] והפודה כרם רבעי -- רצה, פודהו ענבים, רצה, פודהו יין; וכן הזיתים. אבל שאר הפירות, אין משנין אותן מברייתן.

ג) [ד] כרם רבעי -- אין לו לא שכחה, ולא פיאה, ולא פרט, ולא עוללות; ואין מפרישין ממנו תרומה ומעשרות, כמו שאין מפרישין ממעשר שני: אלא כולו עולה לירושלים, או נפדה ויעלו הדמים וייאכלו בירושלים -- כמעשר.

ד) [ה] ענבים של כרם רבעי, התקינו בית דין שיהיו עולין לירושלים מהלך יום לכל צד -- כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות; ומשחרב בית המקדש, נפדה אפילו סמוך לחומה. ושאר כל הפירות, אפילו בזמן בית המקדש נפדין סמוך לחומה.

ה) [ו] כיצד פדיון נטע רבעי, מניח את הסל על פי שלושה, ואומר כמה אדם רוצה לפדות לו בסלע על מנת שיוציא יציאות השומרים מביתו, והחמרים והפועלים מביתו; ואחר שקוצבין את השער, מניח את המעות, ואומר כל הנלקט מזה מחולל על המעות האלו, משער כך וכך סלים בסלע.

ו) בשביעית, פודהו בשווייו: שאין שם לא שומרים, ולא פועלים; ואם היה הפקר, אין לו אלא שכר לקיטה בלבד.

ז) מי שהיה לו נטע רבעי בשנת השמיטה, שיד הכול שווה -- צריך לציינו בקוזזות אדמה, כדי שיכירו בו, ולא יאכלו ממנו, עד שיפדו. ואם היה בתוך שני עורלה -- מציינין אותו בחרסית, כדי שיפרשו ממנו: שאם ציינו בקוזזות אדמה שמא יתפרדו -- שאיסור עורלה חמור הוא, שהיא אסורה בהניה. והצנועין היו מניחין את המעות בשנת שמיטה, ואומרין, כל הנלקט מפירות רבעי אלו, מחולל על המעות האלו -- שהרי אי אפשר לפדותו במחובר, כמו שביארנו.

ח) באחד בתשרי, ראש השנה לעורלה ולרבעי; ומאימתיי מונין לעורלה ולרבעי, משעת נטיעה. ואינו מונה מראש השנה לראש השנה, אלא שלושים יום בשנה חשובין שנה -- והוא שתקלוט הנטיעה, קודם שלושים יום; וכמה הוא סתם קליטה, לכל האילנות שתי שבתות.

ט) נמצאת למד, שהנוטע ארבעה וארבעים יום קודם ראש השנה, עלתה לו שנה; ואף על פי כן אין פירות הנטיעה הזאת מותרין בעורלה או ברבעי, עד חמישה עשר יום בשבט -- שהוא ראש השנה לאילן.

י) כיצד, הנוטע אילן מאכל בחמישה עשר באב משנה עשירית ביובל -- הרי הוא בתוך שני עורלה, עד חמישה עשר בשבט משנת שלוש עשרה; וכל מה שיוציא האילן בתוך זמן זה, הרי הוא עורלה -- אף על פי שנגמרו לאחר כמה ימים.

יא) ומחמישה עשר בשבט משנת שלוש עשרה ביובל, עד חמישה עשר בשבט משנת ארבע עשרה -- הוא נטע רבעי; וכל מה שיוציא בתוך זמן זה, הרי הוא רבעי וצריך פדיון. ואם נתעברה השנה, נתעברה לרבעי או לעורלה.

יב) [יא] נטעו בשישה עשר באב משנת עשר -- לא עלתה לו שנת עשר, אלא הרי הוא עורלה שנת אחת עשרה ושנת שתים עשרה ושנת שלוש עשרה כולה; והרי הוא נטע רבעי מראש השנה של שנת ארבע עשרה, עד סופה.

יג) [יב] נטע הנטיעה מראש חודש עד חמישה עשר בשבט -- מונה לה שלוש שנים מיום ליום לעורלה, ומיום ליום לרבעי. וראיתי לגאונים דברים בחשבון עורלה ורבעי -- אין ראוי להאריך ולהשיב עליהן, וודאי טעות סופרים הן; והאמת כבר ביארנו דרכה.

יד) [יג] העלין, והלולבין, ומי גפנים, והסמדר -- מותרין בעורלה, וברבעי. והענבים ששדפן הקדים והפסידן, והחרצנין והזוגין והתמד שלהן, וקליפי רימון והנץ שלו, וקליפי אגוזים, והגרעינין -- אסורין בעורלה, ומותרין ברבעי; והנובלות, כולן אסורות.

---

הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק י

א) כל שהוא חייב בעורלה, יש לו רבעי, וכל שפטור מן העורלה, אינו חייב ברבעי -- שנאמר "שלוש שנים יהיה לכם ערלים, לא ייאכל. ובשנה הרביעית, יהיה כל פריו, קודש הילולים, לה'" (ויקרא יט,כג-כד).

ב) הנוטע אילן מאכל, ודעתו עליו שיהיה סייג לגינה, או שנטעו לקורות האילן, לא לפירותיו -- הרי זה פטור מן העורלה; נטעו לסייג, וחזר וחשב עליו למאכל, או שנטעו למאכל, וחזר וחשב עליו לסייג -- כיון שעירב בו מחשבת חיוב, חייב. נטעו שלוש שנים לסייג, ומכאן ואילך למאכל -- אין לו רבעי: שכל שאין לו עורלה, אין לו רבעי.

ג) נטע אילן וחשב שיהיה הצד הפנימי שלו למאכל והחיצון לסייג, או שיהיה הצד התחתון למאכל והעליון לסייג -- זה שחשב עליו למאכל, חייב בעורלה; וזה שחשב עליו לסייג או לעצים, פטור: שהדבר תלוי בדעתו של נוטע. והצלף חייב בעורלה, האבייונות בלבד; אבל הקפריסין, מותרות.

ד) הנוטע לרבים בתוך שדהו, חייב בעורלה, שנאמר "ונטעתם" (ויקרא יט,כג), אפילו לרבים. במה דברים אמורים, בארץ ישראל; אבל בחוצה לארץ, פטור.

ה) הנוטע ברשות הרבים, והנוטע בספינה, והעולה מאליו ברשות היחיד, ונוכרי שנטע בין לישראל בין לעצמו, והגזלן שנטע -- חייבין בעורלה וברבעי.

ו) העולה מאליו במקום פכשים, פטור; אפילו הנוטע במקום שאינו יישוב, פטור: והוא שלא יהיה עושה, כדי טיפול שמטפל בפירותיו עד שמביאן ליישוב. אבל אם היה עושה כדי טיפולו, חייב בעורלה.

ז) הנוטע למצוה, כגון שנטע אתרוג ללולב, או זית למנורה -- חייב בעורלה. הקדיש ואחר כך נטע, פטור מן העורלה; נטע ואחר כך הקדיש, חייב בעורלה.

ח) הנוטע בעציץ שאינו נקוב, חייב בעורלה -- אף על פי שאינו כארץ לזרעים, הרי הוא כארץ לאילנות. [ט] אילן שנטעו בתוך הבית, חייב בעורלה.

ט) זה שנטעו גויים עד שלא באו אבותינו לארץ, פטור; אבל משבאו לארץ, אף מה שנטעו גויים -- חייב, שנאמר "כי תבואו אל הארץ, ונטעתם" (ויקרא יט,כג), משעת ביאה. [י] וגוי שהרכיב אילן מאכל על גבי אילן סרק, חייב בעורלה. ויש לנוכרי נטע רבעי -- שאם בא לנהוג במצוה זו, הרי הוא קודש כנטע רבעי של ישראל.

י) [יא] אחד הנוטע גרעינה, או ייחור מן האילן, או שעקר את כל האילן ממקום ונטעו במקום אחר -- הרי זה חייב בעורלה, ומונה משעת נטיעתו.

יא) זיעזע את האילן ולא עקרו, ואחר כך מילא סביבותיו בעפר -- אם יכול לחיות אילו לא מילא סביבותיו, הרי זה פטור; ואם לאו, הרי זה כמי שעקר ונטע, וחייב. [יב] וכן אילן שנעקר, ונשאר ממנו בארץ שורש אחד, אפילו כמחט שמלפפין עליו הרוקמין את השני, והחזירו למקומו ונטעו -- פטור: מפני שיכול לחיות.

יב) נעקר כולו, ונעקרה הסלע ששורשיו בה עימו, וחזר ונטעו כמה שהוא בכל האדמה שסביבות שורשיו -- אם היה יכול לחיות מאותה אדמה אילו לא נטעו, הרי הוא כמי שלא נעקר; ואם לאו, חייב. [יג] אילן שקצצו מעם הארץ, והחליף -- חייב בעורלה, ומונין לו משעת קציצה.

יג) [יד] אחד הנוטע, ואחד המבריך, ואחד המרכיב -- חייב. במה דברים אמורים, בשחתך בד אחד מן האילן והבריכו בארץ, או הרכיבו באילן אחר; אבל אם מתח בד אחד מן האילן הזקן והבריך בארץ, או הרכיבו באילן אחר ועיקר הבד מעורה באילן הזקן -- הרי זה פטור.

יד) [טו] גדל זה הילד שהבריך ועשה פירות, ואחר כך נפסק עיקרו שהיה מעורה באילן הזקן -- מונה משעה שנפסק. ואותן הפירות מותרין, מפני שגדלו בהיתר; ואם הניחן אחר שנפסק העיקר, עד שהוסיפו במאתיים -- הרי אלו אסורין.

טו) [טז] ילדה שסיבכה בזקנה, והיו פירות בילדה -- אפילו הוסיפו מאתיים, הרי אלו הפירות של ילדה אסורין: שאין גידולי היתר מעלין את העיקר האסור.

טז) [יז] אילן שהבריך ממנו בד בארץ, ואחר כך נעקר האילן כולו, והרי הוא חויה מן הבד שהוברך בארץ -- נעשה אותו אילן כאילו עתה נוטע, וחייב בעורלה; ומונה לאילן ולמה שצמח מן ההברכה, משעה שנעקר.

יז) [יח] הרי שהבריך בד בארץ, וצמח, והבריך בד אחר ממה שצמח בארץ, וצמח, וחזר והבריך מן השלישי, אפילו הן מאה מעורין זה בזה -- הואיל ולא נפסקו מן העיקר הראשון, הכול מותר; ואם נפסק עיקר הראשון, מונה לכול משעה שנפסק. [יט] אילן היוצא מן הגזע, פטור מן העורלה; מן השורשין, חייב בעורלה.

יח) ילדה פחותה מטפח, חייבת בעורלה כל שנותיה -- מפני שנראית כנטיעה בת שנתה. במה דברים אמורים, בנטיעה אחת, או שתיים כנגד שתיים ואחת יוצאה זנב; אבל אם היה הכרם כולו פחות מטפח -- הרי זה יש לו קול, ומונין כדרך שמונין לשאר האילנות.

יט) [כ] נוטעין ייחור של עורלה; ואין נוטעין אגוז של עורלה -- מפני שהוא פרי, ופירות עורלה אסורין בהניה כמו שביארנו בהלכות איסורי מאכלות. ואם עבר ונטע אגוז של עורלה, הרי הצומח מותר כשאר האילנות.

כ) [כא] וכן אין מרכיבין כפנייות של עורלה בדקלים, מפני שהן כפרי. עבר והרכיב, מותר: שכל דבר שיש לו שני גורמין, אחד אסור ואחד מותר -- הרי זה הנגרם משניהם מותר. לפיכך הצומח מפירות עורלה מותר -- שהרי גרם לו לצמוח הפרי האסור, והארץ המותרת.